גודל טקסט:
שינוי צבעי האתר:
מקשי קיצור
S - עבור לתוכן העמוד
1 - עמוד הבית
4 - חיפוש
הצהרת נגישות
מאמרים

אי של יהודי רוסיה

פרופסור ויקטוריה רומנובה / מרוסית יהודית סנדל
2 יולי, 2017

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בחרבין מיוחדת במינה. על פי דבריו של פרופסור ג' גולדשטיין – " היה זה אי קטן של יהודים רוסיים מחוץ לגבולות רוסיה". הקהילה התקיימה רק כמה עשרות בשנים, בהן שנים קשות להיסטוריה הכללית אשר לא יכלו שלא להשתקף בחייה. עם זאת, למרות כל הסערות הפוליטיות היא שמרה על עצמאות ארגונית תוך הגשת עזרה הדדית ותמיכה לחבריה. כמו כן, יש משמעות רבה לתרומתה לעיר והיא מודגשת היום במיוחד על ידי חוקרי ההיסטוריה בסין.

היהודים הראשונים, במיוחד מהמזרח הרחוק הגיעו למנצ'וריה לאחר ההסכם שנחתם עם סין ב-1896 בקשר לסלילת הרכבת הסינית המזרחית. בהסכם נחתם שהשלטונות הסיניים יעבירו לרוסיה שטח ברוחב של כ-24 אלף ק"מ ובנוסף יאפשרו לנצל את המקורות הטבעיים הנושקים לשטח. נראה, שמהנדסי מסילת הברזל ציפו לאפשרויות כלכליות רחבות, דבר שלא יכול היה שלא למשוך למקום יהודים. למרבה הצער, מנצ'וריה נמצאה מעבר לתחום המושב המורשה להתיישבות יהודית על פי חוקי רוסיה הצארית, וההגירה לשם נאסרה. על כך, הודיע במברק מיוחד שר המלחמה סחרוב בשנת 1898 לגנרל המושל בחבל אמור מ.י. גרודקוב. עם זאת, הבינו בצורך של סלילה מהירה של מסילת הברזל תוך בסוס כלכלי של האזור ופתירת התנאים הגיאולוגיים הקשים במקום. כל זה גרם הביא לחיפוש אחר פתרון תכליתי ומימוש השקפותיהם ושיטותיהם הקולוניאליות בשטח המיועד. שאלת שיתוף היהודים בשטח מנצ'וריה גרם לשלטונות הרוסיים קושי רב: כיצד למשוך את כספיהם ועדיין להישאר במסגרת של החוקים האנטי-יהודיים, בלי ליצור תקדים?

הפתרון נמצא. יחד עם ועדת השרים שאושרה על ידי הצאר ב-13 למרץ 1898 ניתן היתר למתן דרכונים על ידי המושל של חבל אמור, חבל בייקל וכן, כפי שצוין "במקרים מיוחדים" – על ידי המהנדס הראשי של מסילת הברזל הסינית המזרחית. וזאת על בסיס מכתב הזמנה מטעם משרד של מסילת הברזל.

בצורה זו, ההחלטה בקשר להגירת יהודים למנצ'וריה נמסרה לחכירת הנהלת מסילת הברזל, דבר שהעביר אותו מהדרג הפוליטי  לדרג הכלכלי. ואם בשטחי המזרח הרחוק של רוסיה חיי היהודים התנהלו תחת השגחה קפדנית, שהרי חייהם בשטח סלילת מסילת הברזל לא היו קיימים חוקים כלל. באופן רשמי המסילה לא נמצאה תחת כל ממשל דבר ששחרר את הנהלתה בצורך לדבוק בחוקים אנטישמיים. המהנדס הראשי של המסילה א.י. יוגוביץ' ועוזרו ס.י. איגנציוס פתרו בעיות הקשורות לעבודתם בלבד. הימנעות מאמת מידה זו גרמה לאסוף מועמדים מתאימים לבניה.

המרכז המנהלי של השטח המיועד לבניה נבנה בחרבין ב-1898. העיר התמקמה במקום בו חצתה מסילת הברזל את נהר הסונגרי והיה למקום אסטרטגי וגיאוגרפי כדאי. הודות לכך, והודות להזרמת אמצעים ממשלתיים והודות לכוח עבודה סיני זול, העיר צמחה בקצב מהיר.

הראשונים שנמשכו לחרבין היו יהודים מערי המזרח הרחוק הרוסי – ולדיבוסטוק, בלגובנסק, חברובסק ואחרים. הם נמשכו לתנאים הכלכליים הנוחים, וכן לאווירה הלאומית והסובלנות הדתית, שנוסדה על ידי הנהלת מסילת הברזל. משהתנחלו במנצ'וריה, החלו לעסוק קודם כל באספקת חומרי בניה, סחורה ומוצרים לעובדים. י.ח.נילוס מציין במחקרו "מבט היסטורי על מסילת הברזל הסינית המזרחית"  את ראשוני היהודים במקום "כספקים בלתי נלאים" , את גרשביץ', הראשון שהקים מכולת בשטח מסילת הברזל, ואשר מכר לרוסים את מוצרי המזון להם היו רגילים, י.ק. גלר ואחרים. למרות ההרגלים הרוסיים השתתפו היהודים בבניה. וכך, בנו בכורו של הסוחר הידוע במזרח הרחוק י.ל. סקידלסקי הפך לעוזרו של נ.נ. בוצ'רוב – האחראי על בניית מנהרה בחינגן. עם סיום בניית המנהרה הוא פנה לניהול העבודה במכרות פחם.

ביוני 1903, על אף שהמסילה עדיין לא הושלמה היא הועברה להנהלה מפעילה חדשה. מנהלה היה ד.ל. חורבט, שהיה לא רק בעל ידע מקצועי ומארגן מוכשר, אלא גם בעל מבט רחב המתייחס באופן שווה לסובבים אותו. הודות לו, היהודים וכן מיעוטים אחרים, נהנו מאותם תנאים להם זכו בעלי אזרחות רוסית, ללא כל אפליה.

ב-1902 היו ליהודים בעיר 10 מרכזי מסחר. מספר היהודים בעיר הלך וגדל. ב-1903 מספרם נאמד ב-300. מתוך כלל האוכלוסייה הרוסית בעיר מספרם היה קטן ביותר – פחות מ-2% (מספר בעלי האזרחות הרוסית בעיר מנה באותה תקופה למעלה מ-15 אלף איש). אך לפי אמות המידה של המזרח הרחוק זה היה בהחלט לא מעט. לשם השוואה נציין, שבשנת 1920 בולדיבוסטוק מספר היהודים היה 267, בניקולייבסק – 358, בחברובק – 610.

ב-1903 הוכרה באופן רשמי הקהילה היהודית. שמה היה "הקהילה היהודית הרוחנית של חרבין" (חדו).

נבחר וועד לקהילה שאושר על ידי הנהלת חברת מסילת הברזל הסינית המזרחית, אשר היה כפוף לו בכל הנוגע לניהול. עד מהרה הזמינה הנהלת הקהילה רב מרוסיה.

ב-1904 החלה מלחמת רוסיה-סין אשר הזניקה את הכלכלה בעיר, מספר התושבים גדל, מאחר וחרבין הפך לעורף אספקה למיליון וחצי חיילים רוסיים במנצ'וריה. הודות להזרמת אמצעים כספיים, התפתח המסחר בעיר והתעשייה. מספר היהודים בעיר הלך וגדל, על אף האיסור הזמני שהוטל על ידי צבאות גירינסקי וחבל הילוצ'יאן וחבל בייקל באזור נדרוב הגעת היהודים למנצ'וריה נאסרה "חוץ מסוחרים מובילים ומוסדות הממוקמים באזור לחימה". מסקרן לגלות שבשורות הצבא הרוסי במנצ'וריה לחמו יהודים רבים, מאחר ומתוך ישובים שבאזור "תחום מושב" נשלחו רבים מהם לעבודה בסיביר, וחיילים שישבו בסיביר נשלחו ראשונים למלחמה. רבים מהיהודים – למעשה שליש מחיילים שנשלחו למלחמה – היו מתוך צוות הרופאים. סך כל החיילים היהודים שהשתתפו במלחמת רוסיה-יפן עמד על 25 אלף איש, רבים בעלי אות הצטיינות - צלב גיארגי הקדוש. הידוע ביניהם – יוסף טרומפלדור אשר איבד את ידו השמאלית בקרב, ואף על פי כן נשאר בגדוד על פי רצונו. כל זה לא מנע מהחוגים הרשמיים לבחון את היהודים ולראות בהם כוח מסכן. עם זאת. התייחסה הנהלת מסילת הברזל ליהודים בסובלנות אשר נוצלה על ידם. המצב שנוצר עקב המלחמה גרם לשגשוג כלכלי והיווה אתר משיכה לרבים.

עם תחילת המלחמה גברה הפעילות בקהילה היהודית בחרבין. היא לקחה על עצמה בראש וראשונה לארגן את הטכסים היהודיים בקרב החיילים היהודים הלוחמים. בין השאר, דאגה הקהילה לספק לחיילים אוכל כשר שהגיע מפטרבורג הודות לוועד מיוחד לעזרה. בפסח ארגנה הקהילה לחיילים היהודים ארוחות צוהריים במחסנים שהוסבו לחדרי אוכל, שם גם התפללו. את האוכל לפסח קבלו קרוב לאלף חיילים. הודות לתרומות שנאספו על ידי הקהילה ניתנה עזרה כספית, תוספות מזון, לבנים. בנוסף, דאגה הקהילה לפצועים ולקבורת החיילים ההרוגים בשטח בית הקברות היהודי, אשר ניתן על ידי הנהלת מסילת הברזל.

עם סיום המלחמה רבים מהמגויסים בצבא נותרו במנצ'וריה, נהנים מהצו של הצאר משנת 1904, אשר נתן אישור מגורים לאלו שלקחו חלק בלחימה במזרח הרחוק והנהנים מ"אותות הצטיינות", ואשר היו חפים מכל פשע בזמן שירותם הצבאי. חרבין משכה אותם מטעמים עסקיים ורווחיים, ללא מסגרות לאומיות כובלות.

באותן שנים, נוצרה סיבה נוספת  למשיכה לחרבין על ידי יהודים מרוסיה. בדרום ומערב רוסיה היה גל של פוגרומים, ומשפחות יהודיות רבות החליטו לעזוב לתמיד את מקום מגוריהם. מספר רב של יהודים פנה לאמריקה, חלקם העדיפו הגירה לחרבין, כשהם לוקחים בחשבון לא רק את האפשרויות הכלכליות שטמונות בעיר, אלא גם את השפה הרוסית השגורה בפיהם ואת התרבות הידועה להם. ראשית, היו אלו האנשים אשר קרוביהם התגוררו במזרח הרחוק ויכלו ליהנות מהצו של הצאר מ-1904. החיילים ששוחררו קראו למשפחותיהם מרוסיה, לקרוביהם לטעת יתד לא רק בחרבין אלא בכל האזור סביב מסילת הברזל הסינית המזרחית.

אחד העיתונאים אשר ביקרו בחרבין ב-1905  ציין בכעס מה "בשום מקום לא תפגשו כה הרבה "מזרחיים" בייחוד יהודים, כמו כאן. אפשר לחשוב, שהגעתם לברדיצ'ב או לפחות ל"מושבה יהודית".

מלחמת רוסיה יפן שהסתיימה בתבוסת רוסיה, גרמה לצניחת הכלכלה בחרבין: המחסנים מלאו במצרכים שלא היה בהם צורך, חברות רבות נהרסו. אך המשבר לא נמשך זמן רב, וכבר ב-1907 הוא התחלף בתנופה כלכלית. בהתפתחות העיר החלה תקופה חדשה: העיר הפכה למרכז סחר עולמי, הודות להתחלת יצוא של תוצרת חקלאית מנצ'ורית למזרח אירופה וליפן. המוצר הראשון של היצוא היה הסויה. ביוזמתו של הסוחר רומן מוייסייביץ' קבלקין והודות לתמיכה של הנהלת מסילת הברזל הסינית ושל שלטונות פטרבורג החל יצוא של גרגרי סויה לאירופה. היצוא הזרים לחרבין אמצעים כספיים ניכרים דבר שהגביר את הפעילות העסקית.

הצמיחה הכלכלית הגדילה את אוכלוסיית העיר, ובהם יהודים. באותן שנים מנתה הקהילה כ-3000 איש.

ריבוי האוכלוסייה היהודית בעיר יצר צורך לבנות מוסדות לאומיים, לפתור בעיות בתחומים שונים של דת, תרבות, חינוך ועוד'. הבעיה הראשונה על הפרק הייתה בניית בית כנסת. התפילות שנערכו ב-1903  היו בבניין שניתן בזמן מלחמת רוסיה – יפן במקום שכונה "בית כנסת לחיילים", לא יכול היה לספק את האוכלוסייה ההולכת וגדלה. בעיר כבר נאספו תרומות לבניית בית כנסת חדש. התרומות הגיעו גם מקהילות יהודיות בקייב, לודג', פטרבורג וערים אחרות מתוך האימפריה הרוסית. לבסוף, בינואר 1909 הייתה פתיחה חגיגית של בית הכנסת הידוע כבית הכנסת הראשי. שנתיים קודם, באפריל 1907 נפתח בית הספר היסודי, וב-1910 בית ספר יהודי מקיף. ב-1908 נפתח על ידי הקהילה בית ספר למוסיקה ותיאטרון.

אחד הדברים העיקריים של עבודת הקהילה בכפוף למסורת, זו גמילות חסד. זה נגע לא רק לחברי הקהילה הדתית, אלא גם לכל אלו שלא השתייכו אליו. כל היהודים שהגיעו לראשונה לחרבין זכו לתמיכה של הקהילה המקומית, ולבעלי יכולת מועטה, קשישים ונכים הוגשה עזרה קבועה.

ב-1906 נוסדה בקהילה היהודית חברה לגמילות חסדים המנוהלת על ידי נשים. קבוצה זו הגישה עזרה לנשים יהודיות שהגיעו מרוסיה, במתן ביגוד, כסף, פחם ועצים להסקה, וכן עזרה כספית למשפחות עבור לימוד ילדיהם בבתי ספר, תשלומים לשכר דירה ועזרה בתשלום  הלוואות לבנקים. כ-200 משפחות נתמכו על ידי וועד הנשים. ביולי 1907 נפתח חדר אוכל ללא תשלום לנזקקים. כמו כן הוקמה ספריה קהילתית יהודית אשר מנתה כ-13 אלף כותרים בשנת 1912 בשפות שונות ובדרגות ידע שונות.

פעילות מסוג זה לא אפיינה את הווי החיים היהודי במזרח הרחוק, אך הייתה בעלת אופי ייחודי לחיי הקהילה בחרבין. כל המיעוטים בעיר הקימו את המרכזים הדתיים והתרבותיים האופייניים להם.

עם זאת, כל הבאים מרוסיה, ללא שייכות ללאומיותם, ראו בעצמם רוסים. הניתוק מתרבותם המקורית, חיים במקום זר ומתרבות שהורגלו אליה יצר בקרב האנשים צורך בפעילות קהילתית אשר אושרה על ידי הנהלת מסילת הברזל הסינית המזרחית.

התנאים הכלכליים הנוחים, הסובלנות הדתית והלאומית הפכו את העיר עם הזמן למכה עבור יהודי מזרח רוסיה. במיוחד נטו להגיע לעיר יהודים שהתגוררו בקרבת נהר אמור, חבל ארץ שהיה תחת שלטונו של מושל-גנרל. מרגע בו קבל מ.ל. גונדט את המינוי ב-1911 הוא הקשיח את העמדה כלפי יהודים תושבי המקום. העיתון היהודי בפטרבורג "רסבט" מציין: "האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה מדי שנה. מגיעים לכאן קרובי משפחה של אלו שהתמקמו פה לאחר המלחמה...לכאן מגיעים גם כל אלו שגורשו מסיביר, מאזורי חוף אמור, חוף הים ואזורים אחרים במזרח המדינה. עקב יחסי  רדיפה כלפי היהודים כל המתגוררים בוליבוסטוק, חברובסק, בלגובשצזנסק ועוד' הלך גדל מספר העוזבים לכוון חרבין , והעיר הפכה להתנחלות יהודית במזרח הרחוק".

נציין, שאלו שכונו יהודי סיביר והיו ראשוני המתיישבים של הקהילה בחרבין, היו חריגים מבחינת המנטליות שלהם מאלו שהגיעו מהצד האירופי של רוסיה. ככלל הם היו בני מעמד בינוני, הם דיברו בעיקר בשפה הרוסית, ולא הצטיינו באמונה דתית. מאחר ונותקו ממרכזי המסורת היהודית, למעשה לא הכירו את התרבות הלאומית, ומובן שעמדו בצד בכל ההליכים הפוליטיים, שנולדו בקרב אחיהם מהמזרח, אך יחד עם זאת שמרו על מעמדם האתני ועל הייחוד הדתי. בקווי האופי שלהם ניתן למצוא שאיפה להישגיות, הערכה עצמית גבוהה, ערכים שאפיינו  את תושבי סיביר. במידה מסוימת ניתן להסביר זאת בכך, שלמרות המדיניות של הממשל במקום, יהודי סיביר לא חוו אנטישמיות חריפה כמו זו שממנה סבלו אחיהם מרוסיה האירופאית, בייחוד מעיירות קטנות.  חנוקים במולדתם מאיסורים וצמצומים, מצויים תחת עינם הפקוחה של המשטרה, בהגיעם לחרבין, הם החלו במרץ רב ליטול חלק בחיי היהודים.

אך הבורות שגילו בדת ובתרבות היהודית העלו לא פעם גיחוך על שפתיהם של יהודים שהגיעו ממקומות אחרים ברוסיה.

הקהילה היהודית בחרבין התעשרה הודות לבואו של ד"ר אברם קאופמן ב-1912 עם רעייתו ברטה שוורץ, שהייתה רופאה אף היא. הנין שניאור זלמן מצד האם, גילה כבר בצעירותו התעניינות בציונות והחל להיות פעיל בתנועה. בשוייץ, באוניברסיטת ברן, א.י. קאופמן למד רפואה ועסק בעבודה קהילתית, הוא היה ממלא מקום יו"ר של הסטודנטים היהודיים. באותה שנה הכיר מקרוב פעילים בתנועה הציונית, סופרים יהודים ידועים, משוררים ומוציאים לאור. ביניהם היו א.מ. אוסישקין, ח. וייצמן, נ. סירקין, ס. אנסקי, שלום-עליכם, ח.נ. ביאליק ועוד רבים אחרים. בפעילותו הציונית, לקח א.י. קאופמן ב-1906  חלק בקונגרס הציוני השישי בבזל.  הוא השתייך לענף הדמוקרטי של וייצמן ואוסישקין והיה ביחסי ידידות עם השניים.

א.י. קאופמן היה לא רק רופא מומחה, היה גם איש מבריק, משכיל רוסי יהודי, והיה בעל כשרון ארגוני. בהיסטוריה של יהדות המזרח היה לו תפקיד מרכזי. לפי דבריו של אחד ממכריו, הוא העיר אותו מ"שנה עמוקה" והוביל אותו לקראת קשר עם העולם החיצון.

מיד עם הגיעו לחרבין, א.י. קאופמן היה לא רק פעיל בחיי הקהילה היהודית, אלא גם בחיי העיר. פעילותו נשאה אופי רבגוני: הוא עבד כרופא בבית החולים העירוני, הייתה לו מרפאה פרטית, היה שותף בכל המוסדות העירוניים של הקהילה, יחד עם רעייתו הרצה לפני אנשי הוראה, וכן בספריה הקהילתית.

להיסטוריה היהודית של חרבין יש משקל רב גם לרב ארון כיסלב, שהגיע לעיר ב-1913. היה לו ידע עמוק ביהדות וכן היה ידען גדול של הפילוסופיה והתרבות הכלל עולמית. הוא לא תחם את פעילותו בשטח הדתי בלבד. הוא צידד בציונות והיה פעיל בחיי הקהילה היהודית בעיר.

עם הגיעם לחרבין של א.י. קאופמן ורעייתו גברה בעיר פעילות ציונית. ביוני 1912 נוסדה החברה הפלסטינית , היא הפכה למרכז לפעילות ציונית לא רק בעיר אלא בכל המזרח הרחוק.

ב-1913 הופכת חרבין למרכז מסחרי גדול.  היו בה למעלה מ-200 חנויות, 46 מפעלים ובתי חרושת, מספר רב של מכולות, מחסנים, בתי מלאכה ועוד'. בכלכלת העיר היה ליהודים תפקיד רב, בייחוד בשטח של יצור מקומי – עצים, בתי עסק לתוצרת חלבית, טחנות קמח, תעשיית יין, טבק, סוכר ועוד'.

וכך, הסוחר קבלקין רומן שהוזכר לעיל, עסק בהצלחה ביצוא חיטה וגרגרי סויה לאירופה. ב-1914 הקים בית חרושת למוצרי חלב בטכניקה מתקדמת. השמן שיוצר במקום מסויה נשלח לארה"ב. מעבר לגבולות חרבין נודעה החברה השייכת לסמיון סוסקין ואחיו. גם חברה זו עסקה ביצוא חיטה, גרגרי סויה, שמן, רקיקים מסויה לאירופה. הספק העיקרי לעצים לחברה של מסילת הברזל הסינית המזרחית היה הסוחר הידוע מהמזרח הרחוק ליאונטי סקידלסקי, אשר קבל מהשלטונות הסיניים זיכיון על עצים ופחם ממכרות מוליסקי אשר ספקו פחם לחרבין ב-1910. משמעות גדולה הייתה לשילובם של היהודים באווירה הכלכלית בעיר. מספיק לציין, שיו"ר ועד הבורסה המקומית היה מהנדס יהודי מ.י. פריד. היהודים נטלו חלק פעיל בניהול העיר חרבין. וכך, מתוך 40 חברי העירייה 12 היו יהודים. 

מצד אחד מצביע הדבר על פעילות בתפקידים בהם לקחו חלק יהודים, מצד שני – משקף את האווירה המיוחדת ששררה בעיר, אשר על פי דבריו של איש חרבין לשעבר, פרופסור ג.ו.מוליחוב, מאופיינת  "לא רק בידע ובהשכלה גבוהה העולה על כל שכבות החברה בעיר, אלא גם בראייה רחבה והכרה, סובלנות דתית, ללא דעות קדומות לאומיות, ולבסוף בתנופה תרבותית, עסקית  רחבה.

גידול הקהילה, חיזוק הבסיס הכלכלי אפשרו להעניק עזרה לנזקקים במסגרת הקהילתית. לשם אותה מטרה, הוקם ב-1913 הארגון "גמילות חסד", אשר העניק הלוואות ללא ריבית לסוחרים, אומנים ובתי עסק פרטיים. מתן העזרה הצילה אנשים לא רק מעוני, אלא גם מההשפעה השלילית של חוסר מעש.

באוגוסט 1914 הגיעה לחרבין הידיעה על כניסת רוסיה למלחמה. הדבר עורר גל של פטריוטיות בקרב האוכלוסייה הרוסית בעיר. גם הקהילה היהודית לא נותרה אדישה. אך בו בזמן החלו להגיע ידיעות על גירוש מסיבי של ההתיישבות היהודית תחת הצו של המושל העליון, הנסיך ניקולאי ניקולייביץ', על עשרות אלפי פליטים, אשר לא היה להם מקום מפלט במסגרת החוק לתחום מושב.

כל הקהילה המובילה ברוסיה נרתמה לעזרת ההתיישבות היהודית, קוראת לממשלה להינתק מהחוקים המשפילים ולבטל את תחומי המושב. בפטרבורג הוקם "ארגון רוסי למתן עזרה לתושבים יהודיים, אשר סבלו מהמלחמה", בראש הארגון עמד שר לענייני פנים גרף י.י. טולסטוי.

נראה, שיהודי חרבין לא יכלו להישאר בצד בלי להגיש עזרה לאחיהם בצרה. בנובמבר 1914, התקיימה אספה של וועד הקהילה היהודי, ובה דנו בשאלת הגשת עזרה. וכך הוקם וועד לעזרת קרבנות המלחמה (אקופו). הוועד קרא לכל יהודי העיר להירתם לעזרה ולראות בה עבודת קודש. באסיפה הוחלט שכל חבר בקהילה יתרום יום עבודה אחד לקרן הנזקקים. הוועד שלח מכתבים לכל הקהילות היהודיות בסין ולחוף נהר אמור עם בקשה להירתם לעזרה.  

הקהילה היהודית אשר מנתה באותה תקופה 5500 איש, נענתה במהירות לקריאת העזרה לאחיהם ברוסיה. ביוזמת הוועד נערכו בעיר באופן קבוע קונצרטים, הרצאות, וההכנסות ממופעים אלו ניתנו לפליטים. פעם בחודש הועברו כספים לקרן הקהילה היהודית  לעזרת קורבנות המלחמה אשר הוקמה באוקטובר 1914 בפטרוגרד. זה נעשה בעקבות פניה לקהילה היהודית בחרבין על ידי מארגני הקרן.

החל מיוני 1915 החלו להגיע לחרבין פליטים ראשוניים מאזורים מוכי מלחמה – וילנסקי, קובנסקי, מינסק, פודולסקי ואחרים. עבורם נשכרו דירות אשר הותאמו לאכסניות בהן כל אחד יכול היה למצוא את מבוקשו. בנובמבר 1915 נפתח חדר אוכל לפליטים שם קיבלו מזון חם עניי העיר.

פעילות הוועד הלכה והתרחבה. על מנת לבצע את כל המטלות הנוספות נבחרו וועדות רבות – וועד לענייני  הגירה, רפואה, אסוף חפצים, חיפוש עבודה ועוד'. באכסניות של הפליטים פעלו מדי יום מרפאות לחולים, משמרות של רופאים, בית מרקחת. כל העזרה הרפואית ניתנה חינם. על מנת להימנע ממגפות כל

הבאים קבלו חיסונים נגד אבעבועות שחורות וקבלו כרטיס חד שבועי חינם לבית מרחץ. חוץ מגמילות חסדים, עבור מובטלים עזר וועד אקופו בחיפושי עבודה ונתן הלוואה לפתיחת עסקים פרטיים. בתנאים של משבר כלכלי שפקד את העיר זו הייתה בעיה לא מבוטלת.

באוגוסט 1915, שרי האימפריה הרוסית נאלצו לבטל זמנית את קווי "תחום מושב". ההחלטה הייתה לא רק צורך ליציאה ממצב של ללא מוצא אשר נוצר עם הפליטים היהודיים, אך גם רצון לא לקלקל יחסים עם ארצות בנות ברית בעולם, שם כבר מזמן שפטו לחובה את האנטישמיות של הצאר הרוסי.

ההודעה על כך עוררה שמחה בקרב יהודי רוסיה ובהם תושבי חרבין. בהקשר זה ,נישאה תפילת הודיה בבית הכנסת המקומי ואיחולי בריאות וניצחון למושל העליון (באותו זמן ניקולאי II ) ולצבא הרוסי.

 

ההחלטה המדינית הקלה על תנאי ההגירה של היהודים, ורבים מהם פנו לאמריקה, נסים מהפוגרומים, עוני ואפליה. מאחר ובמערב נמשכה המלחמה, הפכה חרבין להיות בסיס עיקרי למעבר יהודי רוסיה הנוסעים לארה"ב. רוב המהגרים היו חסרי כל, תולים את תקוותם באחיהם לדת. העזרה בהחלט ניתנה. היקף העזרה הלך וגדל לאחר אירועי המהפכה ברוסיה ב-1917.

יהודי חרבין, כמו כל תושבי רוסיה נשטפו בגלי שמחה עם ההודעה על המהפכה בפברואר אשר ביטלה את התקנות שגרמו לסבל כה רב. עם זאת, כפי שהדגיש בזיכרונותיו א.י. קאופמן, יהודי חרבין " פגשו את המעשה לא כעבדים, אלא כבנים חופשיים של העם היהודי, אשר תמיד היה חופשי במסגרתו הרוחנית".

לאחר המהפכה בחודש פברואר השלטון הזמני החליט לבטל את כל הצווים הלאומיים והדתיים המגבילים,בקרב יהודי רוסיה החל לצמוח גל של מפלגות, תנועות בעלות מגמות שונות: החל ממגמה קומוניסטית עד לדתית אורתודוכסית.   במהרה פרצה ביניהם מחלוקת קשה. חרבין לא הייתה יוצאת מהכלל. במרס 1917, החברה הפלשתינית שינתה את שמה לארגון ציוני, אשר החלה להופיע תחת דגל משלה, ואשר פרשה את טווח פעילותה. מחוץ לציונים, הייתה פעילות ניכרת של חברי הבונד, פועלי ציון, צעירי ציון ואחרים. באותה תקופה, החזקים בקהילה היו יהודים אורתודוכסים. אם כי ההיאבקות בימים שלאחר המלחמה הייתה בין הזרמים השמאלניים (בונד, פועלי ציון) לבין הציונים. עם הזמן, הפעילות של כל המפלגות היהודיות נעלמה ונותרה רק התנועה הציונית.

אירועי המהפכה באוקטובר 1917 לא השפיעו על חיי הקהילה. אלא אם רק נגעו ביהדות. אין ספק שהצהרת בלפור בנובמבר 1917 יצרה תהודה רבה יותר מאשר המהפכה ברוסיה, וגרפה אחריה שמחה גדולה בקרב הציונים. מכאן, הופכת פעילותם העיקרית בהגשת עזרה לקולוניאליזם היהודי בפלשתינה, ועם הזמן הופכת חרבין להיות מרכז אזורי לפעילות זו.

סיום מלחמת העולם הראשונה לא הביא גאולה ליהודי רוסיה. עוד סבל רב נפל בגורלם. האירועים ברוסיה, חלקם במזרח הרחוק, הפכו את חרבין למרכז הגירה עיקרי. הקהילה היהודית הלכה וגדלה. על פי התכתבות משנת 1919 היא מנתה 7554 איש, 16% מהאוכלוסייה הרוסית בעיר. בין היהודים הבאים היו עניים רבים והקהילה העניקה להם עזרה רבה.

באפריל 1920 עקב המצב הפנימי והפוליטי המתוח נוסדה על ידי הבולשביקים במזרח רוסיה רפובליקה מזרח תיכונית חוצצת . בתוכן הראשוני של ההצהרה נכלל גם סעיף העברת ניהול של מסילת הברזל הסינית המזרחית. הדבר עורר תגובה מיידית זועמת מפקינג. באוקטובר 1920 תחום מסילת הברזל הסינית המזרחית קבל תואר חדש של אזור מיוחד במזרח על ידי השלטונות הסיניים. עם זאת, יש לציין שהשלטון הסיני למעשה לא התערב בחיי המושבה הרוסית של חרבין. מצדם, רוב הרוסים שאף להתרחק מהמאבק הפוליטי  ולעסוק בענייני דיומא.  יחד עם זאת, לא היו אדישים לגורל מולדתם הקודמת.

באוגוסט 1921 נודע על הרעב הגדול שפקד את רוסיה. האחראי על הרפובליקה החוצצת במסגרת תחום מסילת הברזל היה א.ק. אוזורנין אשר פנה לכל הארגונים הקהילתיים לקחת חלק בהצעות לספק עזרה לרעבים ברוסיה. הנהלת חדו (הקהילה היהודית בחרבין) יחד עם עוד 43 ארגונים שונים של העיר שלחה את נציגיה. ליו"ר הנציגות של הוועד אשר לקח על עצמו את עבודת הארגון נבחר א.י. קאופמן.

במהרה החלו להגיע מאוקראינה ומרוסיה ידיעות על פוגרומים רוויי דם. ידיעות אלו עוררו זעם רב בקרב ארצות שונות בעולם: ארגוני עזרה הדדית יהודית מיהרו להושיט עזרה. ההשתתפות באבל הייתה חזקה במיוחד אצל יהודי חרבין. על מנת להגיש עזרה, באוקטובר 1921 הוקם וועד לעזרה של המזרח הרחוק לעזרת יתומים וקורבנות הפוגרומים ובהם 22 נציגים מארגונים יהודיים שונים . הוחלט לפנות למזרח הרחוק קבוצה של יתומים – קורבנות הפוגרומים עם התחייבות לתמיכה ולחינוך עד אשר יעמדו ברשות עצמם. הוועד היה צריך לפנות לשלטונות מוסמכים לבקשת פינוי 200 יתומים מאוקראינה לחרבין בגיל 4 עד 8. בנוסף, 20 משפחות יהודיות עשירות הביעו את רצונן לתמוך בעוד 50 יתומים. עד מהרה, גם סוחרים מהמעמד הבינוני הודיעו על רצונם לתמוך בעוד 122 ילדים נזקקים. אך השלטונות האוקראיניים והרוסיים סרבו להצעות אלו, בטענה על קושי בפינוי עקב הריסת מסילות ברזל , וחשש ממגפות ועוד.

ההצעה שהגיעה ליהודי חרבין להפנות כספים לעזרה לשלטונות שיעשו בהם כראות עיניהם נתקלה בסירוב. לסכום הגיעו לפשרה: וועד היהודים של המזרח הרחוק לוקח תחת חסותו אחד מבתי הילדים באוקראינה, באחד המקומות בו ארעה השחיטה. ההחלטה נפלה על העיר חרקוב ו- 500 יתומים הפכו לנתמכים של הקהילה היהודית בחרבין. על מנת לקיימם הועברו כספים, ומצרכי מזון.

בשנים 1921-1922 הגיעו לחרקוב שלוש פעמים נציגים של הוועד. ב-1922 במסגרת הכנס הבינלאומי היהודי הוחלט על העברת יתומים אשר נפגעו מהפוגרומים באוקראינה לארצות שונות. בית הילדים בחרקוב שהיה בחסות הקהילה היהודית בחרבין הועבר במלואו ב-1923 לארגנטינה. אך דאגת הקהילה לילדים לא פסקה. על חשבון יהודי חרבין, נפתח בחרקוב חדר אוכל, שם קבלו פעמיים ביום מזון 875 ילדים עד גיל 14, היה זה חדר האוכל היחיד בעיר, וכן ניתנו לילדים ביגוד ועזרה רפואית.

במסגרת עזרה לקורבנות הפוגרומים ארגן הוועד איסוף בגדים ומזון אחת לשבוע. העבודה נעשתה בתיאום עם וועדה קהילתית ברוסיה שהגישה עזרה ליתומים – קורבנות פוגרומים וכן על ידי הוועד המרכזי של יהודי המזרח הרחוק. ידוע, שיו"ר האחרון היה שר לעניינים בינלאומיים ל.י. לוקס – במאי 1922 הוא הגיע לחרבין ונפגש עם א.י. קאופמן.

חרקוב הייתה הכתובת היחידה עבור יהודי חרבין למשלוחי עזרה . ב-1922 ארבעה קרונות עם מוצרים נשלחו עבור הקורבנות לסמרה. סך הכל בין השנים 1921-1922 נשלחו על ידי יהודי מנצ'וריה חמישה משלוחים גדולים של מוצרים כשכל משלוח כלל 30 קרונות. העזרה שהוגשה על ידי תושבי חרבין הצילה מאות חיים בתוך רוסיה הרעבה, ולכך  יש סימוכין במכתבים שנשלחו להנהלת הקהילה.

הפעילות המבורכת הזאת – הייתה אחת הפעולות המבריקות בתוך ההיסטוריה של הקהילה היהודית. יש לציין, שלאחר אוקטובר 1917 יהודי חרבין שהיו אזרחי רוסיה הפכו ברובם לפליטים. העזרה שהושיטו לאחיהם הנזקקים הפכה לגשר יחיד הקושר אותם למולדתם הקודמת, ואשר לרובם לא שימשה כאם אוהבת. בואם של הבולשביקים לא הגדיל את רגש האהבה ואת זה הבינו יהודי חרבין. אמנם, הם העריכו את השאיפה של השלטונות הרוסיים למגר את האנטישמיות. "אנו כמובן מבינים, - כתב עיתונאי בעיתון סיביר פלשתינה ב1920, - שבזמן הקיים השלטון הסובייטי – הוא השלטון היחיד, אשר יכול להבטיח ליהודי רוסיה יכולת קיומית, ובכוח סמכותו, ללא מחסום בפני לחצים במלחמה מול גורמים המתסיסים פוגרומים". יחד עם החלטה גורפת זו, היא נתקלה בפעילות בולשביקית של תנועת יבסקציה (תנועה יהודית בתוך מחלקה ליחסים בינלאומיים), אשר מטרתה הייתה להוציא מהשורש את כל האותנטיות הלאומית בתוך היהדות הרוסית. "השלטון הבולשביקי אשר אינו נותן יד לפוגרומים – גרם להרס אדיר ביחסי כלכלה ודת לאומיים" – ציין אותו העיתון.

בנוף האירועים שהתרחשו ברוסיה הסובייטית, הלך וצמח הרעיון הציוני. בקהילה היהודית בחרבין הלך והתחזק הרעיון. הציונים המקומיים הידקו קשרים עם מובילי הארגונים, וכן עם מרכזי התנועה הציונות    

בסיביר ובאורל. בסוף דצמבר 1918 א.י. קאופמן נסע לאירקוצק כנציג משלחות של קהילות יהודיות והרצה לפניהם. בינואר 1919 הוא נבחר להיות נציג מטעם המזרח הרחוק בתנועה הציונית ועם כל המרץ החל לפתח את העבודה הציונית במזרח הרחוק, כשהוא נוסע לערים שונות באזור.

בסוף מרץ 1919 בחרבין התקיים כנס של התנועה הציונית במזרח הרחוק, בהם השתתפו נציגים מבלגובצ'נסק, ולדיבוסטוק, מנצ'וריה, מוקדן, חרבין ושנחאי. שם גם הוקם משרד למידע זמני-פלשתיני, אשר מטרתו הייתה: 1) מידע מקיף על החיים בפלשתינה, 2) הגירה מסודרת, חלוקת אשרות, ארגון משרד תעסוקה למהגרים מסיביר, עזרה לעולים לארץ (ארגון קבוצות עבודה מסיביר, מפעלים שיתופיים על אדמות הקרן), 3) גיוס הונם של יהודי סיביר עבור פלשתינה, 4) במסגרת משרד העבודה ארגון סחר ומוצרים על מנת לנצל כראוי את המשאבים הכספיים בפלשתינה, 5) הקמת הוצאה לאור מיוחדת ליהודי סיביר והמזרח הרחוק.

באוקטובר 1920 יצא לאור השבועון הראשון "סיביר פלשתינה". באותה שנה הייתה זו הדפסה יהודית ראשונה במזרח הרחוק. תוכנו עסק במידע על פלשתינה, בעיות הקשורות להתיישבות, חומרים על חיי קהילות יהודיות במזרח הרחוק, סיביר ורוסיה בכללותה, וכן על יהדות מעבר לגבול. במשך מחצית השנה הראשונה היה עורכו א.א. יבזרוב, ומאוחר יותר לאורך 23 שנה (מ-1925 כאשר שונה שמו ל"חיי היהודים") – א.י. קאופמן. מכאן הלכו וגדלו הוצאות יהודיות לאור בחרבין. באותה עת יצאו לאור 12 עיתונים יהודיים וכתבי עת בשפה הרוסית (חוץ מעיתון השמאל "המזרח הרחוק" באידיש).

הפעילות של התנועה לעליה לפלשתינה, בה היו פעילים יהודי המזרח הרחוק, אילצה הכנות מרובות לנוסעים להתיישבות בתנאים קשים על אדמה חדשה. עוד ב-1919 קמה תנועה להקמת מחלקה בתנועת ה"חלוץ" להגשת עזרה לעבודת אדמה בפלשתינה. הקבוצה מנתה צעירים אשר התכוננו להתיישב במזרח הקרוב. התנועה הציונית המקומות העניקה תשומת לב רבה לאידיאולוגיה שלהם, להכנה מקצועית ופיסית. מעבר לגבולות חרבין הייתה ידועה תנועת הספורט מכבי אשר הוקמה ב-1920.

במאי 1921 התקיים בחרבין כנס ארגונים של צעירים יהודיים במזרח הרחוק הנסמך על "בסיס פלשתיני". הוא התבסס על הארגון הציוני "החבר" בעל מטרות לאומיות, וחינוכיות-תרבותיות.

ב-1922 החלו ביסוד תנועה של נשים ציוניות. בראש התנועה עמדה ב.י.שוורץ-קאופמן (עם מותה ב-1925 עבר התפקיד לידי מ.פ.פריזר). התנועה קיימה קונצרטים והופעות ערב כשהיא מזמינה לשם כך מוסיקאים ידועים. (בחיי המוסיקה העשירים של חרבין היה ליהודים תפקיד מרכזי). האמצעים הכספיים שנאספו הועברו לקרן התנועה וכן הועברו לנזקקים. במאמצי הנשים הוקמו בעיר גן ילדים ובית ספר עממי לילדים מגיל 6 עד 10 ובו שלוש כתות לימוד.

בעיר פעלו עוד ארגונים ציוניים שונים בעלי נטיות שונות. המידעון "כל חרבין" בשנת 1926 מונה אותם בשמותיהם: מחלקה לציונות העולמית, משרד אזורי של המזרח הרחוק בקרן הציונית העולמית, וועד קרן היסוד – קרן להקמת פלשתינה, וכן מחלקה לתנועה הציונית של הנשים (ויצ"ו). למרות חילוקי דעות, כלם נרתמו לעזרה להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. תפקידם גדול בפיתוח ההכרה של יהודי חרבין בצורך הלאומי ורובם עלו מאוחר יותר לישראל.

ב-1928 הוקם ארגון חדש לוחם למחצה בשם ברית טרומפלדור (בית"ר), שם חוו הצעירים הכנה: רוחנית, פיסית (נכון יותר דרכי לחימה וספורט) ומקצועית (הענקת מידע הדרוש לעבודה בפלשתינה). כל חבר בבית"ר חייב בלימוד השפה העברית. את העבודה העיקרית של בית"ר בחרבין ארגן א.י. גורביץ', אשר היה עד עזיבתו את אירופה ב-1929 פעיל בתנועה של ז'בוטינסקי. הוא היה מנהיג תנועה זו בסין ונמצא בחרבין עד 1939.

כפי שכותב בזיכרונותיו חבר  בית"ר לשעבר יעקב ליברמן, "לבית"ר חרבין היה שם אשר יצא ממסגרות המטרות שיועדו לו ובעיות הקשורות לחינוך הצעירים היהודים ברוח של הוגי הציונות וחלוצים לעתיד של מדינה עצמאית יהודית. בית"ר הפך למגן הכבוד היהודי, לוחם, מבטיח הגנה וסמל לערכי היהדות".

ואכן, כאשר ב-1931 הוקמה מפלגה פשיסטית רוסית, חברי בית"ר לא פעם השתתפו בקרבות אגרוף עם חברי המפלגה אשר ניסו להטיל טרור על האוכלוסייה היהודית.

ב-1920 הפכה חרבין למרכז הגדול והמאורגן היטב של היהדות הרוסית במזרח הרחוק. למעשה, זהו העשור הפורה ביותר בהיסטוריה של הקהילה היהודית. מספר החברים הלך וגדל, ניתן לקשור זאת עם הקמת רפובליקת המזרח הרחוק ב-  1922 והשתלטות השלטון הסובייטי על מזרח רוסיה. לחרבין הגיע גל של מהגרים, ביניהם לא מעט יהודים. באותה תקופה הגיעו לעיר יהודים שהיו פעילים לא רק בשטח הכלכלי בקרב הקהילה היהודית במזרח הרחוק, אלא גם מנהיגים של קהילות יהודיות ופעילים פוליטיים במפלגות ובתנועות יהודיות.

הפעילות של הקהילה היהודית באותן שנים הלכה והתרחבה, היא הקיפה יותר ויותר את כל שטחי החיים של יהודי העיר. דבר שעזר עם הזמן להפוך את הנהלת הקהילה למבנה מספק, היכול להתקיים בכל מצב ולספק את חיי הפעילים בהוויה הפוליטית המעורערת של מנצ'וריה.

מסתבר, שלא כל יהודי חרבין השתייכו לקהילה הרוחנית. כתמיד, רב היה השוני בהשקפות הפוליטיות: החל מבולשביקים עד מונרכיסטים, דבר ייחודי ליהודים שהיו משוללי לאומיות וזהות עצמית. אך גם בין אלו, שחשו עצמם יהודים, לא הייתה התארגנות פוליטית עצמית, הם השתתפו במפלגות ובתנועות לאומיות שונות, מנהלים ביניהם מאבק אידיאולוגי. לפי דבריו של יוצא סין, פרופסור ב. ברסלר – "טווח רחב יותר תפסו יהודים בעלי דעות א-פוליטיות. חלקם למדו בבתי ספר סובייטים, חלקם – בבתי ספר רוסים (למהגרים), חלק אחר – בתי ספר יהודיים". "ויחד עם זאת – מציין פרופסור ברסלר, על אף ההבדלים הצלחנו (חוץ ממספר מצומצם של קיצוניים) לחיות בשלום". יתרה מכך, במקרה של התרעה בפני אסון, או דבור על יהדות בעולם או על התיישבות יהודית בעיר, הם הדגימו סולידריות גמורה.

ב-1918 בערב התרמה הוחלט על בניית בית ספר תיכון יהודי – אחד המוסדות הטובים ביותר בעיר. מטרת הלימוד היה "למזג בין מדעי היהדות לתרבות עולמית". ב-1921 יכלו הילדים היהודים לרכוש השכלה לא רק בבית הספר התיכון היהודי ובתלמוד תורה (אשר נבנתה הודות לתרומת משפחת סקידלסקי) אלא גם בבית הספר למסחר (חוקו). שם למדו רוסים, טטרים, ארמנים, גרוזינים, אוקראינים וסינים, אך מנין היהודים ביניהם היה בין 40% ל-50%. מנהלו הראשון והמיתולוגי היה פרופסור נ.ו. אוסטרלוב. הוא הניח את היסודות של מוסד אשר העניק רמה גבוהה לכל תהליך הלימוד במסגרת ההוראה המסורתית הרוסית תוך ניצול הניסיון מחוץ לגבולות המדינה. לתלמידים היהודים ניתנה אפשרות לקחת במקום שיעורים בברית החדשה שיעורים  ללימוד ההיסטוריה והספרות היהודית. ההוצאות הכספיות הכרוכות בלימודים אלו כוסו על ידי הקהילה היהודית בחרבין. בוגרי בית הספר למסחר שהיה קיים 10 שנים קבלו השכלה רחבת ידיים, דבר שהבטיח להם לבסוף להתקבל לאוניברסיטאות בארצות שונות בעולם.

הקהילה דאגה גם לאנשים מיעוטי יכולת, אשר לא יכלו להבטיח לילדיהם השכלה באותה רמה. ב-1921 הודות לוועד נשים לגמילות חסדים נפתח בית ספר למלאכה, שם למדו כ-40 נערות, חינם את מלאכת הגזירה והתפירה.

ב-1921 נפתח בית זקנים, אשר נבנה הודות לתרומות של ס.מ. וי.א. רבינוביץ'. הוא עמד לרשות זקנים עריריים וכן לאלו שקרוביהם לא יכלו לקיימם. הבית היה בנוי לאכלוס 25 איש בפנסיון מלא. עם הזמן גדל מספר הנזקקים. על מנת לאפשר עזרה רפואית חינם לאנשים מיעוטי יכולת הוקמה קרן בשם "משמרת חולים". ב-1925 פעל מקלט לחולים כרוניים.  סך הכל במסגרת הקהילה פעלו ששה מפעלים של גמילות חסדים בעלי נטיות שונות. בגמילות חסדים עסקו גם ארגונים דתיים ותרבותיים. כפי שמדגיש בזיכרונותיו בנו של א.י. קאופמן ט. קאופמן "כל יהודי בחרבין ידע, שדואגים לו במקרה של מחלה, ערירות וזקנה. ואכן, איש מהם לא ידע רעב או מחסור בגג מעל ראשו וללא עזרה רפואית. לא היה ילד שנמנעה ממנו השכלה מחוסר כסף. כל יהודי ידע, שיקבל את התמיכה הסוציאלית וההגנה מצד הקהילה שלו". ג.ו. מליחוב כותב "הקהילה היהודית בחרבין, בחל מהשנים 1918-1920 הייתה בעלת רשת של מוסדות לגמילות חסדים, הפתוחים בפני כל הלאומיים, ולקחה חלק פעיל בעזרה לכל המהגרים הרוסיים". ב-1923 נפתח על ידי יהודי רוסיה בחרבין בנק יהודי עממי, במטרה לתת עזרה לסוחרים יהודיים לשם הרחבת עסקיהם. כל מפקיד הפך לבעל מניות בבנק עם זכות לקבלת הלוואות. הודות לעבודתה המסורה של ההנהלה, היה הבנק המוסד הזר היחיד שהאריך  ימים בסין עד 1951.

אחת הדאגות המרכזיות של וועד הקהילה הייתה לארגן רפואה ברמה גבוהה ליהודי העיר, בראש וראשונה למיעוטי יכולת. עדיפות זו התקבלה קודם כל על ידי מנהיג הקהילה – דוקטור א.י. קאופמן.  עם גידול האוכלוסייה היהודית בעיר היה הכרחי להקים בית חולים יהודי בעיר. ב-1922 אישרה הנהלת מסילת הברזל הסינית המזרחית את הבקשה שהופנתה אליהם  מ"משמרת חולים" והקצתה להם שטח אדמה למטרה זו. עקב קשיים כלכליים בניית בית החולים נדחה. לבסוף, הודות למאמציו של א.י. קאופמן ובתמיכת חברי הקהילה, קודם כל אמידיה, החל לפעול בנובמבר 1933 בית החולים. היו בו 24 מיטות, מתוכם 10 מיטות חינם. במקום עבדו 25 רופאים משטחי רפואה שונים. החולים היו ברובם יהודים, אך לא סרבו להושיט עזרה גם לאחרים. הרופאים לקחו חלק במאבק במגפות שונות, וכן הושיטו עזרה לנזקקים לאחר השיטפון הגדול ב-1932. חברי בית"ר ארגנו סירות לכל הנזקקים, ללא הבדל לאום, תוך הגשת תרופות, מצרכים והובלת רופאים.

בתנאים של חוסר יציבות פוליטית השקיע וועד הנהלת הקהילה מאמצים לשמר את יסודות היהדות ולהבטיח שביעות רצון מיהודי הישוב. תשומת לב מיוחדת יוחדה לחיי היהודים במקום ובעולם. הקהילה עמדה מהצד בכל הנוגע לבעיות אחרות או התייחסה אליהם רק במידה והדבר נגע ביהודים. כמו תכנון הבנייה בעיר, כאן נענו לכל הצרכים של העיר, אך לא התערבו במאבקים פוליטיים. אין ספק, שהתפקיד הראשי למחלוקת בין הארגונים הפוליטיים בעיר היה יחס לבולשביקים ולשלטון הסובייטי. הקהילה, לא התערבה בוויכוחים, והביעה את יחסה רק בקשר לבעיות של יהודים. וכך, נבחן בקביעות יחס קומוניסטים לציונות, רדיפתם את השפה העברית, סגירת בתי הכנסת, נקיטת אמצעים נגד רבנים.  

עם זאת התנהלה מלחמה בלתי פוסקת על ידי רוסיה הסובייטית נגד אנטישמיות. כל הניסיונות למשוך את הקהילה היהודית של חרבין לאחד המחנות הפוליטיים נתקלו בהתנגדות, כאשר באחד העיתונים המקומיים הופיע מאמר של סמירנוב, אשר ניסה "להגן" על יהודים מאשמת התנגדות לבולשביזם, הוא הדגיש שהיהודים תמיד היו ונשארו בין תומכי הרוסים הלבנים, ענה לו העיתון "חיי יהודים" בתשובה הבאה: "אין צורך לחלק את נקודת ההשקפה של הבולשביזם או להיות בשורות של קומוניסטים, יתרה מכך, אפשר להתנגד לרדיפה חסרת היגיון ברוסיה אחר הציונים, להפגין נגד רדיפה חסרת שחר של הלשון העברית, אך אסור להכחיש עובדות.קיימות.... השלטון הסובייטי נלחם באנטישמיות, מעניש אנושות את עושי הפוגרומים". המאמר הסתיים במילים: "לא, אדון סמירנוב, איננו חברים לדרך". יחד עם זאת הקהילה תמיד שמרה מרחק מארגונים סובייטים, אשר השפיעו על מסילת הברזל הסינית המזרחית, אם כי באותן שנים ראו היהודים הרוסיים את עצמם כרוסים והגיבו מיד על האירועים אשר נגעו באחיהם הרוסים. וכך, ב-1928 בלהט התנועה האנטי-דתית בס.ס.ס.ר, שלח וועד הקהילה 1500 $ דרך ברלין עבור יהודי ס.ס.ס.ר ועוד 500 $ לרבנים הרעבים בבסרביה. וועד הקהילה היהודית בחרבין פנה ליהודי העיר בבקשת עזרה במילים הבאות: "הצורך בעזרה בקרב יהודי רוסיה אדיר. אנו, יהודי המזרח הרחוק, אשר יהדות רוסיה קרובה לליבנו, חייבת בראש וראשונה להושיט יד לעזרה. שכל אחד מאתנו, אשר ישב בליל הסדר יוכל במצפון שקט לומר, שמילא את מחויבותו לאחיו בצרה". במסגרת מבצע הסולידריות בעיר התנהל איסוף אמצעים לטובת הרבנים הסובייטים, אשר נשללו מהם כל זכויותיהם (כמו מעובדים של עדות אחרות). הכסף נשלח לברית המועצות אך לא ידוע אם הגיע ליעדו. האירועים אשר התרחשו בשלטון הסובייטי עמדו יותר ויותר לרועץ בפני קשרים בין יהודים מקומיים לאלו שברוסיה. לכך תרמו גם האירועים שהתרחשו במנצ'וריה. ב-1927 התרחש קרע בין ס.ס.ס.ר לסין וב-1929 פרץ סכסוך אלים במסילת הברזל הסינית המזרחית ובעקבותיו הוסר השלטון הרוסי ואת מקומו תפס השלטון הסיני.

למרות כל האירועים, חיי היהודים בחרבין לא נפגעו, אך התנאים הורעו ללא ספק . על כלכלת העיר השפיע המשבר הכלכלי העולמי של 1929.  בעיר היה מצב של חוסר יציבות פוליטית. דבר אשר עורר את הגירתה של האוכלוסייה הרוסית כולל יהודים גם מאזורים אחרים ברחבי סין, קודם כל שנחאי. רבים נדדו גם לארה"ב, קנדה ואוסטרליה.  הצעירים היהודים הציוניים עזבו לפלשתינה.

תנאי החיים בחרבין, יצרו עם הזמן דפוס תרבותי-פסיכולוגי של יהודי מקומי. אלו שהגיעו לעיר לפני המהפכה הרוסית חשו עצמם כחלק מגולי רוסיה, אך יכלו בכל זאת ללמוד תרבות, שפה, היסטוריה ומסורת של עמם, ולפתח תרבות וייחודיות משלהם. הייחודיות של הקהילה היהודית בחרבין מסתכמת , מבחינתנו בכך, שהייתה סוג של גולה בתוך גולה,  מצד אחד, היא הייתה חלק מהגולה הרוסית אשר התגוררה בעיר, מצד שני – קבוצת גולים עצמאית, עם כל קווי המתאר האתניים בתוך עצמה.

יהודי חרבין ברובם היו אמידים ובעלי השכלה ותרבות גבוהים. שומרים על תרבות ועל סובלנות דתית,  התבוללות  מחוץ לחוק, כשהם נצמדים לערכים לאומיים ומסורתיים, והעיקריים ביניהם הם עזרה לזולת וסולידריות. תנאי החיים, החינוך, ההשכלה יצרו אצל היהודי מחרבין זהות יהודית מפותחת ונכונות לשמרה. ככלל, הם לא נבדלו  במנטליות   שלהם מהיהודים אשר התגוררו בעיירות של רוסיה הצארית, ואשר היו קורבנות הפוגרומים.

חשיבות רבה נודעה לשמירה על תרבותם הכפולה ושפתם הדו-לשונית והדבר המשמעותי ביותר, טמון בחינוך שהעניקו לדור השני של יהודי חרבין. נראה, שהדור אשר נולד בחרבין איבד מסיבות מובנות את הקשר הרוחני עם רוסיה. הנה כך כותב על הדור שלו ט. קאופמן, אשר נולד בחרבין ב-1924 וחי בה עד דצמבר 1949: "למדנו את השפה הרוסית, אך מעולם לא ראינו את עצמנו כרוסים". אכן נראה שהקשר היחיד עם רוסיה היה לא רק בזכות השפה. הם התגוררו בחלק של חרבין בו התנהלו חיים דומים מאד לרוסים (לא סובייטים). ארגון הווי החיים במטבח, ולבסוף במשחקי ילדים (משחקי כדור, החלקה על קרח, מזחלות ועוד) – כל אלו אם לשפוט על פי זיכרונותיהם, היה נוהג רוסי. בנעוריהם ביקרו במסעדות רוסיות, קונצרטים בכיכר, בהם הופיעו המבצעים המעולים ביותר – יוצאי רוסיה. נראה, שזהותם התבססה לא רק על ההווי המשפחתי, לא רק ערכים מסורתיים, אך גם האווירה של העיר, אשר הפכה באותן שנים לאחד המרכזים הגדולים ביותר של ההגירה הרוסית. מחזיקים בזהות יהודית ייחודית וחולמים על מולדתם ההיסטורית, הם לא סתם דיברו רוסית, אלא גם אהבו את הספרות הרוסית, ותרבות המוסיקה. בחייהם בחרבין היו הם יהודים רוסים עם קווי מתאר השייכים לקבוצה זו.

ב-1930 החלה שקיעת הקהילה היהודית. למרות זאת נמשכה פעילותה. בשנים של הכיבוש היפני במנצ'וריה (1931-1945) השלטון החדש לא הראה כל עמדות פוליטיות נגד היהודים. זה איפשר להנהלת הקהילה (חדו) לעסוק בתעמולה אנטי-נאצית ומאוחר יותר להושיט עזרה לפליטים יהודיים מאירופה. רוב מוסדות הקהילה המשיכו לפעול. עם זאת, הוטלו עוד ועוד הגבלות על הפעילות של הקהילה על ידי השלטון הכובש. השלטונות היפנים לא יצאו נגד הפעילות של המפלגה הפשיסטית הרוסית. אך את המכה המכרעת על יהודי חרבין הנחית הכיבוש הסובייטי ב-1945.

הנהלת הקהילה דוכאה, מנהיגה א.י. קאופמן נשלח לברית המועצות ובילה 16 שנים בבתי הסוהר ובמחנות כפיה של סטלין. יהודים רבים, קודם כל הפעילים והאמידים יותר, ניזוקו גם הם.

עם הקמת מדינת ישראל  ב-1948 החל גל הגירה ענק של יהודים מסין. ב-1959 החליטה ממשלת סין

על הלאמת הון זר, בעקבות ההחלטה איבדה הקהילה היהודית הקטנה את רכושה האחרון ולמעשה פסקה מלהתקיים, אם כי בתחילת שנת 1960 עדיין נותרו בעיר 48 יהודים.

יהודי סין שהגיעו לישראל הקימו ב-1951 את אגוד עולי סין אשר שינתה את שמה לאגוד יוצאי סין. בראש הארגון עומד בנו של דוקטור א..י. קאופמן – ט. קאופמן, אשר מהווה דוגמא לנאמנות לאידיאלים

של נעוריו, מסורת של עזרה לזולת ואחווה. בתקנון של האגוד נרשם, שהמטרה העומדת בפניהם היא לאחד את כל יוצאי המזרח הרחוק ומתן עזרה כללית ועבודה משותפת. כמו כן, האגוד מהווה מקום המשמר את ההיסטוריה של יהודי חרבין וערים אחרות בסין, מעניק עזרה בעלת ערך רב לחוקריה. למחברת המאמר הייתה זכות גדולה לעבוד בארכיון של האגוד הודות להזמנתו האדיבה של ט. קאופמן, תוך גילוי עניין ועונג רב בפגישה איתו ובחבריו לעבודה. אחד הדברים המופלאים שבהם נתקלתי, הייתה העובדה שאלו אנשים שכבר אינם צעירים ואשר שורשיהם נטועים בתוך מולדתם האמיתית, אך לא איבדו את שורשיהם . הם מדברים בשפה רוסית מעולה, מגלים ידע רחב בהיסטוריה ובתרבות של רוסיה. עם היותם ישראלים מזה עשרות בשנים תוך הזרמת כוחות ואנרגיות לצמיחת מדינתם, הם שומרים בליבם את חרבין – עיר של נעורים נפלאים בתוך אי של יהודי רוסיה.

  

 ויקטוריה רומנובה

ויקטוריה רומנובה נולדה בחברובסק במשפחה של היסטוריונים.

היא בוגרת המכון הפדגוגי של מדינת חברובסק, הפקולטה להיסטוריה ואנגלית, והועסקה שם כאסיסטנטית במחלקה להיסטוריה. בשנת 1978 ויקטוריה התחילה קורס אקדמי באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה. בשנת 1982 היא הגנה על התזה שלה וחזרה לחברובסק. היא עבדה במחלקה לפילוסופיה במכון רפואי, במחלקת לחקר הפוליטיקה העולמית ויחסים בינלאומיים של בית הספר המפלגתי הגבוהה, ולאחר מכן בשנת 1991 היא החלה לעבוד במחלקה להיסטוריה הפוליטית של האוניברסיטה הפדגוגית (כיום אוניברסיטה הומניטארית של המזרח הרחוק), שם היא עובדת כיום.

 

באפריל 2001 ויקטוריה רומנובה הגישה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה הפדגוגית הממלכתית של מוסקבה על "מדיניות ציבורית נגד האוכלוסייה היהודית במזרח הרחוק של רוסיה (המחצית השנייה של המאה התשע עשרה והרבעון הראשון של המאה העשרים)". עבודתה בוצעה על בסיס חומרי ארכיון של סנט פטרבורג, מוסקבה, אירקוטסק, חברובסק, ולדיווסטוק, בירובידז''''''''אן, כמו כן גם בארצות הברית (ניו יורק, סינסינטי) ובישראל (ארכיון של אגוד יוצאי סין בתל אביב).

 

בין 2005-2010 היא שימשה כפרופסור במחלקה וכן סגנית הרקטור למדע ולשיתוף פעולה בינלאומי של האוניברסיטה הומניטארית של מדינת המזרח הרחוק.

כיום היא ראש המחלקה להיסטוריה פוליטית. היא יו"ר המועצה של עבודת דוקטורט ותזות לתואר שני בתחום ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה האוניברסאלית. היא כתבה שני ספרים וכמעט 100 מאמרים. היא חברה במערכת של עיתון "מדע החברה והרוח במזרח הרחוק".