תמצית דברים על ההיסטוריה של יהודי חרבין

עם תחילת ההיסטוריה

העיר הסינית חרבין ממוקמת 1500 מייל מהגבול, בעומק פרובינציית היילוצ'יאן, אז מנצ'וריה. הסיבה העיקרית לכך שבחרבין התגוררו יהודים רבים נעוצה במסילת הברזל הסינית המזרחית שנבנתה ב-1898 על ידי רוסיה הצארית על שטח שהוחכר מסין. העיר נמצאת בין מסילת הברזל לנהר סונגרי (או סונהואה)ונוחה להעברה ימית. היהודים שהתיישבו בעיר עסקו בכל גווני המסחר, החל מיצוא פרוות ובטוח סחורה דרך הים ועד לניהול בתי מלון. הם גם עסקו בהחלפת סחורות ומתן שירותים כספיים שונים לקרוביהם ברוסיה, סין, יפן, קוריאה,ארה"ב וכן לרוסים, סינים, יפנים, קוריאנים ותושבי סיביר.

בסוף המאה ה-19, רבים מתושביה היהודים של רוסיה הצארית השתוקקו להינתק ממעגל העוני, לברוח מהפוגרומים במדינה האנטישמית. אשרות לארה"ב לא ניתנו, וכן היה קושי רב להשיג רישיונות מעבר בתוך המדינה כמו גםאשרות יציאה מחוץ לגבולות רוסיה. עם זאת יש לציין עובדה היסטורית בלתי ידועה, שדווקא הצאר, אשר רדף והתעלל ביהודים, הוא אשר נתן להם את האפשרות לעזוב את רוסיה.

ב-1895 קבלו שלטונות רוסיה מסין זיכיון לבניית תחנת רכבת בשטחה המזרחי של מנצ'וריה ואשר תהיה המשך לרכבת הטרנס-סיבירית. כוונתו של הצאר הייתה לפתח את ההשפעה הכלכלית של רוסיה בשטחיהזיכיון, ואכן ברגע שהחלו לסלול את המסילה, הרשו ליהודים שרצו לעבור למנצ'וריה אפשרות לחיות באופן חפשי בשטח החכור לאורך קו מסילת הברזל ללא הגבלה כל שהיא. הם יכלו לבחור לעצמם מקום להתיישבות בין קהילות קטנות באזורי מנצ'וריה או לבחור בהתיישבות גדולה תחת השם חרבין, שבסינית פרושה מקום לייבוש רשתות דיג. מיקומה, שהיה בין כפרי דיג מנומנמים ליד  שפך הנהר סונהואה (סונגרי ברוסית) ונהר חיילון או אמור, הפך את חרבין למרכז מנהלי ואסטרטגי של מסילת הברזל ושל עיר מתפתחת לא הרחק מהגבול.

הצעתו של הצאר גררה אחריה שורה של קשיים. היהודים האוקראינים, שהתגוררו בתחום מושבם שנים על גבי שנים, היו צריכים לעזוב את ביתם, לארוז את רכושם, לזנוח כל דבר שהיה קרוב אליהם ולצאת להרפתקה דרך מסילת הברזל הטרנס-סיבירית על מנת למצוא עצמם מקץ מספר שבועות בחרבין. לעומת זאת בין יהודי סיביר לחרבין הבדיל רק הגבול, אך גם הם יצאו אל הלא נודע, אם כי בדרך קצרה הרבה יותר.

בשנים הראשונות כמעט ולא ניתן היה למצוא בעיר סממני נוחיות אירופאית, ומוסדות יהודיים לא נמצאו כלל.בנוסף האקלים -  חרבין קרה מאד בחורף, ובאביב סערות חול המגיעות ממדברי מונגוליה, מכסות הכל בצהוב.

למרות הקשיים, גל הפוגרומים ששטפו את רוסיה הגדילו את מספר יהודי חרבין. ב-1905 הסתיימה מלחמת רוסיה-יפן והעיר החלה להתמלא בחיילים יהודים. בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה, וכן כתוצאה מהמהפכה ברוסיה החלו להגיע לחרבין פליטים מרוסיה, יהודים וגם לא יהודים.

למרות שרוב היהודים הגיעו לחרבין מתוך ייאוש, נמצאו בין התושבים גם רבים אשר נמשכו לאפשרות להיות חלוצים באזור חדש. הודות לסלילת מסילת הברזל, האזור החל לפרוח.   האוכלוסייה הסינית המקומית שלא הפגינה אנטישמיות והשמועות  שבחרבין היהודים יכולים לחיות ברווחה מבלי להסתכן במעקב, התפשטו בקרב יהודי רוסיה.

ב-1898 הועבר המשרד הטכני לחרבין מולדיבוסטוק והחלה הנחת מסילת הברזל. ב-1899 הגיע לחרבין היהודי הראשון ובמהרה התאסף בעיר ה"מניין" הראשון (עשרה גברים לתפילה). ב-1900 התגוררו בעיר 45 יהודים, ובסוף 1902 – 300 יהודים, ביניהם נספרו למעלה מעשרה בעלי חנויות.

בהתאם למקורות שונים, האוכלוסייה היהודית בחרבין מנתה ב-1920 כ- 20.000 איש. ב-1931 התגוררו בעיר קרוב ל-13.000 יהודים. מספרם הלך וקטן בעיקר כתוצאה מהכבוש היפני. הקהילה היהודית הקימה בחרבין שני בתי כנסת: בית הכנסת הראשי – או הישן, וכן בית הכנסת החדש.מוסדות נוספים שהקימו אנשי הקהילה היו ספריה, בית ספר יסודי "תלמוד תורה" ותיכוני בית עלמין, קהילת נשים למען הכלל, בית תמחוי, בית אבות ובית חולים יהודי, בו רפאו את כל האוכלוסייה.

בחרבין נהנו היהודים לא רק מזכות מגורים, אלא גם לשורה של זכויות כלכליות ופוליטיות שנשללו מהם ברוסיה הצארית. זכויות אלו נשמרו ליהודים גם כאשר מסילת הברזל ושטחים סביבה הועברו לבעלות ברית המועצות וכן גם בזמן בו נמכרה המסילה ליפן בשנת 1935.

בין היהודים היו פרוונים, אופים, בנקאים, בעלי חנויות ומסעדות, מורים, מומחים באמנות וספרות. בבעלותם היו מכרות פחם, מנסרות עצים, בתי חרושת לבירה ושוקולד. מלון "מודרן" שהיה גם הוא בבעלות יהודית, התגאה במסעדה, בית קולנוע, אולם ביליארד, בר ומספרה. בחרבין שלטה הארכיטקטורה האירופית, ועל כן כונתה כ"פטרבורג של המזרח" או "פריס של המזרח", הודות לחיי תרבות עשירים היא כונתה גם "עיר המוסיקה".

העיר נהנתה משגשוג כלכלי מהיר, לו היו אחראים לא מעט יהודים. בנוסף, תרמו היהודים תרומה רבה להפיכתה של חרבין ממחוז נידח למטרופולין מבוקש. בתקופה מ-1918-1930 יצאו לאור בחרבין קרוב ל-20 עיתונים יהודים וירחונים, אשר כולם חוץ מ-Der Vayter Mizrekh יצאו לאור בשפה הרוסית. השפה הרוסית שרתה את כולם – יהודים ולא יהודים, עובדים סיניים ושותפים עסקיים. תושבי חרבין של היום, הדוברים סינית בניב מנדריני, משתמשים עד היום במספר מילים מאוצר המילים הרוסי.

בין 12 הוצאות לאור שיצאו לאור בחרבין בשפה הרוסית היו "חיי יהודים" ו"הדגל". הודות לחופש שניתן ליהודים, פרחו כל הוצאות לאור כולל עיתון השמאל באידיש Der Vayter mizrekh שיצא לאור בעריכת מאיר מנדלביץ' ברמן.

בתחילת המאה ה-20 הקים משה לויטין בחרבין הוצאה לאור אשר הדפיסה בעברית, אידיש ורוסית. בה פורסמו דרשותיו של הרב אהרון משה קיסילב (1866-1949) אשר חי בחרבין שנים רבות. הרב קיסילב למד בישיבת וולוז'ין והיה חסיד של הרב שמואל מוהליבר מראשי הציונות הדתית שלפני הרצל.

ידידו של הרב קיסילב היה דוקטור אברם יוסיפוביץ' קאופמן (1866-1971). דוקטור קאופמן ורעייתו לעתיד נאלצו ללמוד רפואה בשווייץ, מאחר וברוסיה היה רק מספר מועט של יהודים שהורשו ללמוד רפואה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה עבד דוקטור קאופמן כרופא בסיביר תחת שרביטו של אדמירל קולצ'ק, ומאוחר יותר עמד בראש בית החולים היהודי בחרבין. הודות לשיתוף הפעולה בין הרב קיסילב לדוקטור קאופמן היו רב יהודי חרבין ציונים.

באותן שנים היו בחרבין מספר תנועות פוליטיות: החל מבונד – מפלגת עובדים אנטי ציונית, של לזר אפשטיין ועד הארגון הציוני אשר קבל את רעיון הציונות מהרצל, ואשר בראשה עמד ד"ר קאופמן, עד למפלגה הדתית "אגודת ישראל", אשר לא היה לה דבר עם הרעיון הציוני. ב-1922 נוסדה בסין תנועת נשים ציוניות כענף של תנועת ויצ"ו העולמית. בעיר פעלו מספר תנועות ציוניות. הגדולה ביניהן "בית"ר" אשר עסקה גם בפיתוח הספורט בנוסף לפעילותה הציונית. "בית"ר" – בעברית "ברית יוסף טרומפלדור" נקראה על שם היהודי הרוסי יוסף טרומפלדור., אשר בהיותו חייל בצבאו של הצאר, מצא עצמו במלחמת רוסיה-סין במחנה שבויים, בשנת 1905 שוחרר ועשה דרכו  דרך חרבין לפלשתינה שם נפל ב-1920 במלחמה נגד הערבים.

מאחר וחרבין הייתה עיר דוברת רוסית, הפכה להיות מרכז לרביזיוניזם ציוני של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי במזרח אסיה. בסוף שנות ה- 20 רוב הספרות הציונית התפרסמה בשפה הרוסית. בין המנהיגים הידועים ביותר של התנועה הרביזיוניסטית הציונית בחרבין היו מנהיגי מפלגת "חרות" בישראל אליהו לנקין ויעקב ליברמן, וכן הפעילה יהודית בן-אליעזר (בנעוריה חסר). המשפחה הרביזיוניסטית הידועה ביותר היא משפחתו של ראש הממשלה לשעבר של ישראל אהוד אולמרט. העושר האידיאולוגי ורב גוניות השפיעו גם על שתי תנועות ספורט היהודיות : תנועת "מכבי" הציונית והתנועה הרביזיוניסטית "בית"ר". שתי התנועות התאחדו במלחמה נגד חברי התנועה האנטישמית מהמפלגה הפשיסטית הרוסית, אשר נהנתה מתנאים פוליטיים נוחים של העיר חרבין. בין התנועות התרחשו מספר מאבקי כוח.

בעיר פעלה במחתרת תנועה קומוניסטית, פעיליה היו מספר יהודים ביניהם הבן של לזר אפשטיין, ישראל אפשטיין, אשר הפך עם הזמן להיות חבר בממשלה של הרפובליקה הסינית העממית. קרוב לחמישים יהודים-קומוניסטים הגרו מחרבין לברית המועצות בסוף שנות ה-20 ובתקופה שבין 1945-1950.

בחרבין הייתה קהילה קטנה של קראים, אשר יהדותם לא הוכרה בישראל עד אמצע המאה ה-20. בין הידועים שבהם, בעלי בית חרושת לטבק האחים אלי ארונוביץ' לפטו (1874-1936) ואברהם ארונוביץ' לפטו (1877-1953), ילידי העיר טרקאי. בבית העלמין היהודי בחרבין נקברו עד ל-1950 41 קראים.

למרות המרץ, יכולת הארגון, ההתלהבות לא הצליחה הקהילה היהודית להימנע מהרגע בו עננים החלו להתעבות מעל ראשם. מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה, גרמו לכך שלחרבין הגיע מספר רב של רוסים לבנים, שהביאו עמם מטען אנטישמי רב. למרות שלאנטישמיות בחרבין לא היה כל מעמד חוקי כמו ברוסיה, הפרעות ביהודים מצד הבריונים הרוסים התחילו להתפשט ברחבי העיר.

ב-1931 הוקמה המפלגה הפשיסטית הרוסית בחרבין, באותה שנה נכנסו צבאות יפן למנצ'וריה. ב-1932 נכבשה חרבין על ידי היפנים, והעיר מצאה עצמה חלק ממלכת הבובות של מנצ'וגו. היפנים החלו להפקיע רכוש פרטי, תוך הטלת אימה על האזרחים. הם מינו מרגלים מתוך תושבי העיר והרשו לפשיסטים הרוסים לנהל מסעות תעמולה אנטי-סובייטיים ואנטישמיים. היפנים ומשתפי הפעולה חטפו אזרחים סינים ואחרים, עונו אותם ולעתים גם נרצחו. לד"ר קאופמן, שעמד בראש הקהילה היהודית בחרבין עד לכבוש היפני במנצ'וריה ובמהלך הכבוש, לא הייתה תשובה למצב חוסר הביטחון שנפל על הקהילה היהודית.

אירועים רבים התאפשרו הודות לדו-פרצופיות של היפנים אשר השתמשו למטרה זו בהעלמת עיןמהבריונים הרוסיים והסינים. מקרה שכזה ארע ב-1933 כאשר נחטף בחרבין ונרצח אזרח צרפתי, פסנתרן צעיר ומצטיין בשם סימון כספה. הוא היה בן ליהודי רוסי יוסף כספה, בעל מלון "מודרן", ובעל חנות תכשיטים ובתי תיאטרון. כאשר יוסף כספה סרב לשאת ולתת עם החוטפים, הם שלחו לו את אזנו של הבן. מספר חודשים היה סימון נתון לעינויים ובסופו של דבר נרצח. השלטונות היפנים התעלמו מבקשות הקונסול הצרפתי ומחוגים בינלאומיים שונים לשחרר את החטוף.

כתוצאה מהכיבוש היפני את מנצ'וריה בתחילת שנות  1930 החלו היהודים לעזוב את חרבין. רבים נסעו דרומה – לשנחאי ולטינזין, אחרים עזבו לארצות אחרות. חלק מיהודי חרבין, שהיו תחת השפעת הרעיון הציוני הגרו לפלשתינה לפני מלחמת העולם השנייה, הנותרים הגרולאחר המלחמה, רובם- לישראל.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בחרבין כאלפיים יהודים. השלטון עבר מידי היפנים לידי הצבא האדום. מ-1945 עד 1947 שלטה בעיר רודנות סובייטית, יהודים רבים נאסרו ונשלחו למחנות כפייה,                    בהם ד"ר אברם קאופמן ומנהיגי קהילה אחרים. יהודים בעלי דרכון רוסי-סובייטי הגרו לברית המועצות מיד בתום מלחמת העולם השנייה.

ב-1949 נוסדה הרפובליקה הסינית העממית וחרבין הייתה תחת חלק ממנה. אלפי יהודים הגרו למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, בעוד אחרים נסעו לארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ברזיל, פנמה ויפן. יעקב ליברמן ארגן את יציאת יהודי סין לישראל דרך הים כפי שתיאר בספרו "סין שלי". בישראל, ייסדו יוצאי חרבין ברובם  את אגוד יוצאי סין עם משרד ראשי בתל-אביב. לאגוד סניפים בחלק  מהארצות המוזכרות לעיל, בהן התיישבו יוצאי סין.

ב-1955 נותרו בחרבין סך הכל 319 יהודים, אשר המשיכו לתמוך במוסדות יהודיים. ב-1982 ייצגה את הקהילה היהודית בחרבין אנה אגרה, אשר שמרה תחת מיטתה מסמכים רבים מהארכיון של הקהילה. היא נפטרה ב-1985.

בשנים האחרונות, מתוך רצון לחזק את התיירות ולהעמיק קשרים כלכליים עם ארצות אחרות ובהן ישראל, הכירה סין בחשיבות ההיסטורית של הקהילה היהודית בחרבין. בעיר השתמרו מספר בניינים היסטוריים הקשורים לחיי הקהילה היהודית, עליהם נתלו לוחות זיכרון במספר שפות. בניין בית הכנסת הראשי הישן משמש אכסניה לעובדי מסילת הברזל.

בבניין בית הכנסת החדש מוצגת תערוכה תמידית על "ההיסטוריה והתרבות של יהודי חרבין". בתערוכה מוצגים חייהם של שלושה יהודים ידועים – אלברט איינשטיין, ישראל אפשטיין מחרבין, והרופא יעקב רוזנפלד אשר היה רופאו האישי של מאו צה טונג בארמיה ה-8, ואשר עזב לישראל ונקבר בתל-אביב.

בשנים 1952-1957 הועבר בית העלמין היהודי שהיה במרכז העיר אל פרווריה המזרחיים. הועברו כ-600 קברים. כיום, יוצאי חרבין לשעבר מגיעים לבית העלמין חואנשן בחרבין,  שהוא בית העלמין הגדול ביותר במזרח אסיה על מנת לפקוד את קברי אבותיהם.

משפחתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט קשורה בהיסטוריה של יהודי חרבין. משפחת אולמרט – הוריו, סבו וסבתו – הגיעו לחרבין לאחר המהפכה הרוסית מהעיר סמרה הנמצאת בחלק האירופי של רוסיה. בקיץ של 2004 ביקר אהוד אולמרט - ראש הממשלה ושר המסחר באותו זמן - בסין בראש משלחת של אנשי עסקים ישראליים. הוא ואחיו, שהיה באותו זמן נספח לענייני חקלאות בשגרירות ישראל בבייג'ין, צולמו ברגע בו התפללו ליד קבר סבם. הם היו שותפים למהלך  השחזור של בית העלמין היהודי. ב-2004 הגיעו לחרבין כמאה יוצאי חרבין לשעבר, על מנת להשתתף בסמינר ההיסטורי שנערך בעיר.

בחודש אפריל בשנת 2000 נוסד המרכז המדעי לחקר היהדות באקדמיה סין-למדעי החברה בפרובינציית הילוצ'יאן. ב-2002 נוסד באוניברסיטת הילוצ'יאן מרכז לחקר יחסי ישראל - סין, ובאותה שנה הכריזה האקדמיה על פרופסור דן בן-כנען כיהודי ראשון המתגורר בחרבין במאה ה-21. פרופסור דן בן-כנען מרצה באוניברסיטת הילוצ'יאן בפקולטה ללימודי המערב ומנהל המרכז לחקר יחסי ישראל-סין. המרכז עוסק בחקר חומר ארכיוני של הקהילה היהודית בחרבין, מפרסם סרטים ומאמרים בסין ובארצות אחרות על נושא זה..

ב-2003 נחתם הסכם על חילופי דוקטורנטים בין המרכז לחקר יחסי ישראל-סין באוניברסיטת הילוצ'יאן לבין האוניברסיטה העברית בירושלים שיבצעו מחקרים בחרבין. באותה שנה אושר "היסטוריה ותרבות של יהודי חרבין",  כנושא מחקר  חדש. יסודות המחקר עוסקים בנתונים הבאים: פתוח ויעילות של המורשת היהודית בחרבין, פתוח תהליך רפורמי של פרובינציית הילוצ'יאן במטרה למשוך יזמים זרים.

יוצאי חרבין וצאצאיהם התערו בארה"ב, ישראל, אירופה, אוסטרליה, קנדה וארצות אחרות. רבים מהם שומרים על קשר איש עם רעהו גם מעבר לאוקיינוס. בלבם גם נשמר כבוד רב לעם הסיני אשר קבל את היהודים ללא דעות קדומות ונתן להם מקלט בזמנים קשים.

כסמן לקשר שנוצר בין יהודים יוצאי חרבין לעיר חרבין, הוציאו לאור בנו של א.י. קאופמן, תדי קאופמן יו"ר אגוד יוצאי סין בישראל ויו"ר אגודת ידידות ישראל-סין יחד עם פרופ' צ'ו ויי מהאקדמיה למדעי החברה בפרובינציית הילוצ'יאן, ספר בשם "געגועי יהודי חרבין" (The homesick feeling of the Harbin Jews).

בהיסטוריה המודרנית של היהודים בעולם, הכוללת בתוכה מלחמות, פוגרומים ושואה, נותרו קשרים חזקים בין יהודי חרבין הפזורים בעולם לעיר הולדתם.

                                               ------------------------------

מטעם המערכת: תיאודור קאופמן, בנו של אברהם יוסיפוביץ' קאופמן, הלך לעולמו ב-15 ליולי 2012.  עד יומו האחרון, עמד תדי בראש אגוד יוצאי סין בישראל ובראש אגודת הידידות ישראל-סין. הוא סייע רבות לפתוח ושימור היחסים בין ישראל לסין.